מאת: נעמי אדר הופמן
לחשבון האינסטגרם של יקב צפרירים.
סיפורה של לורי הוא סיפורה של ארטיזנית, כמו גם סיפורו של מקום.
"יין זו עבודה של תקווה. תקווה שכל שנה חדשה מביאה. התחלה חדשה, שוב ושוב. את לא באמת יודעת לאן תגיעי אבל הבציר והעשייה שבאה בעקבותיו מפיחים רוח רעננה ומרגשת. יש משהו נדיר בתהליך הזה, במיוחד בעולם המודרני, ולשמחתי, זו הפכה להיות דרך חיים".
מהשיחות עם לורי לנדר, הבעלים והייננית של יקב 'צפרירים' עולה העיסוק המשמעותי שלה בשאלת הזהות והמקומיות.
״איך הגענו לאזור? כי לא היה לי אומץ לגור בנגב. שייקה, בן הזוג שלי, עבד כארכיאולוג בנגב. אני עבדתי כמאיירת ברשות העתיקות, המשרדים שכנו במוזיאון ישראל בירושלים וככה, בראשית שנות התשעים, מצאנו את עצמנו בנקודה גיאוגרפית נוחה לשנינו, במושב צפרירים, בלב ליבו של אזור יהודה, במרחב חשוב היסטורית וארכיאולוגית, אזור יפהפה ומבודד. התאהבנו.
ולא היינו לבד. בשנים הללו האזור משך אינדיבידואליסטים, התקבצה חבורה של אנשים שמצאו בו את ביתם והקימו יקבים שכיום מאד מזוהים עם המקום, ביניהם גדי מ'הנס שטרנבך', שוקי ישוב מ'עגור', זאב דוניה מ'סוסון ים' ואיתי ברקאי, הכורם שאנחנו עובדים אתו מאז ועד היום.
לרוני ג'יימס מ'צרעה' שהחל את דרכו ככורם וקיבץ אותנו סביבו, היה מאד חשוב להכיר את האזור לעומק, שהיין שאנחנו מייצרים יגדל פה. קיימנו מפגשי יין עם טעימות ושוחחנו.
יצרנו יש מאין, עבדנו קשה מאד, הרבה פעמים כנגד כל הסיכויים והסביבה, ועשינו את זה, כי החיידק תפס אותנו, כל אחת ואחד מסיבותיו, עם הרקע השונה ממנו באנו, אבל עם אהבה עצומה לאדמה ולהיסטוריה שלה, עם חיבור עמוק למקום, עם הגרעין או ניצוץ למה שלימים זכה להוקרה בינלאומית כאזור היין "יהודה".
לאחרונה קיבל אזור מטה יהודה הכרה לאומית כנפת יין (Appellation), הראשונה בישראל.
מאירק'ה ויזל, מי שהיה בשעתו ראש מועצת מטה יהודה (ואביו של ניב ויזל ראש המועצה הנוכחי), הבין את חשיבותו הרבה של האזור כאזור יין היסטורי, ידע שהמועצה צריכה למצוא אפיקים נוספים לפרנסה, בשל השינויים שהחקלאות עוברת ומכתיבה, וזיהה את הפוטנציאל החקלאי והתיירותי בהקמת כרמים ויקבים באזור. כאיש חזון ומעש, ייסד את מועדון היין של יקבי מטה יהודה הפועל מזה 23 שנים ומאגד בתוכו מעל ל- 50 יקבים. מהאנשים שראו את הנולד.
הדבר החשוב ביותר שקרה באזור באותה תקופה היה פירוק האגודות השיתופיות, מה שאפשר להתחיל ולגדל ענבי איכות גם באזור שלנו, בתחילת שנות ה-90, ראשיתו של עידן חדש״.
ללורי ושייקה ארבעה בנים הנושאים, איך לא, שמות תנכיים: ברק, עמרי, והתאומים יואב ואבישי.
"הילדים גדלו, הזמן התפנה ובשנת 2001 החלטנו ללמוד את הנושא לעומק וככה, הגענו ליקב שורק, שבשעתו עוד לא היה בית ספר ליין. ניר שחם, אביו יוסי והיינן ברי ססלוב, הציעו קורס בעשיית יין שלימדו בו אנשי מקצוע מובילים, והצטרפנו למחזור השני, שהיה מרתק. גיליתי שהתחום מעניין אותי, ש"זה זה" ובמקביל להכנת יין בשורק, הכשרנו את מבנה הלול במשק, הפכנו אותו ליקב וייצרנו יין גם פה".
בשלב הזה, כששייקה ארכיאולוג ברשות העתיקות, ולורי כבר עורכת תוכן מדעי ברשות, המשיכו לייצר יין ולהתפתח.
"מהר מאד הבנתי שלא נראה לי לייצר יין רק מקברנה סוביניון ומרלו והתחלתי לקחת ענבים אחרים שהיו פה בכרם של איתי ובאזור. תוך שנתיים הכפלנו את הכמות, בכל שנה התפתחנו וייצרנו עוד ועוד בלנדים. גידול אקספונציאלי?! בדיוק. וזה עבד. משכתי את שייקה לכל מני כיוונים מאתגרים, למדתי בלי הפסקה, השתתפתי בקורסים, קראתי חומר מקצועי ועסקתי בהתנסות מתמדת, לימוד וטעייה. העשייה המקצועית וההתמדה הן אבני דרך קריטיות ביין, עשייה שהיא הלכה לצד מעשה".
לאורך השנים הכל תועד לפרטי פרטים במחברות, מחברת לכל שנת בציר, המרכזת את כל הפרטים שאפיינו את הכרמים, הענבים והיין באותה שנה, כתובה בכתב יד צפוף במישמש של אנגלית ועברית.
"היום במבט לאחור אני רואה במחברות פנינה, שולפת אותן לפני בציר כדי לעקוב אחר הסימנים, התאריכים והאיפיונים של הזנים בכל עונה. יש כאן מאגר מידע רציני של קרוב לעשרים שנות תיעוד".
המחברות סייעו בהבניית הדרך, ומה שעוד עמד לטובתה של לורי הוא עצות זהב מאנשי מקצוע "כמו במקרה של הרוזה שלנו, שנולד כשרציתי בכלל לעשות יין לבן. נתקלתי בבעיות באיתור זנים מתאימים והתייעצתי עם יעקב אוריה שהציע להתמקד במה שכן יש בנמצא. הוא יעץ: "יש כורם שאת עובדת אתו וסומכת עליו, קחי ממנו ענבים ותעשי רוזה, ושכל הזמן יהיה לך בראש היין שאת רוצה ליצור".
לורי מעידה שהמגבלה שהיא שמה לעצמה, לעבוד "מקומי", ושלא פעם הובילה לתסכול, בסופו של דבר הניבה פרי (ויין) - היכרות מעמיקה, ברצף מתמשך של שנים, עם הזנים הגדלים בחלקות באזור.
"אני מכירה את הגפנים, את הענבים והשורות, את האדמה, את משטר הרוחות, צועדת בוואדיות מדי יום, זה מסלול ההליכה שלי. חווה ברגליים את כל השינויים העונתיים. אין לזה תחליף".
ערך נוסף שלורי מייחסת לעקביות בעבודה עם אותם כרמים לאורך שנים, היא האפשרות לדייק את היין באמצעות השמרים, להחליט על תסיסה ספונטנית כשמתאים, ליצור בלנדים חדשים ולהיות קשובה לניואנסים ולדקויות שעושים הבדל.
"אני מאפשרת לעצמי ולהם לזרום, לאחר הבציר, הענבים תמיד נכנסים לקירור וריענון, כל זן מקבל תשומת לב אחרת וזוכה לשמר אחר. גם אחרי שנים אני עדיין חושבת שאין תחליף למגע הישיר עם הענבים, לא מחליפה את הפאנץ דאון במכונות. החיבור הישיר הזה אדיר".
לורי נולדה וגדלה בקווינס, ניו יורק, למשפחה שומרת מסורת, מגיל צעיר ציירה וניגנה בכינור, למדה בסדנא לאמנויות של אגודת הציירים במנהטן, מה שאפשר לה "להבריז באישור" מבית הספר.
היא מעידה שהייתה חריגה בנוף: "לא ממש ידעו מה לעשות איתי, לא נמצאה מסגרת לילדים כמוני אז הקפיצו אותי כיתות. האמנות שמשה מפלט. למדתי בלט קלאסי ונמשכתי למחול מודרני. המשכתי לנגן בכינור. באוניברסיטה למדתי אמנות פלסטית, תולדות אמנות וספרות, וניגנתי בתזמורת".
לאורך השנים ביקרה בארץ מספר פעמים, עם קבוצות של צעירים אמריקאיים, במסגרת תנועות הנוער היהודיות.
"חשוב היה להורים, בשנים ההן, לשמור על הזהות היהודית, הדבר הוכיח את עצמו כי בסופו של עניין מצאתי את עצמי כאן. תמיד חיפשתי לעשות דברים שמשלבים ראש וידיים. התברר לי שאני טובה במדעים ורק כשהגעתי לאזור, נשואה עם שני ילדים, כל הנקודות התחברו. העבודה המדעית ברשות העתיקות לצד היין, השלימו ואיזנו, אפשרו לי להביא לכדי מימוש את האופי והרצון לעשות דברים אחרת. בלבן ורוזה יש משהו מאד מדויק, כמי שערכה טקסטים כל חיי, אני יודעת להעריך את הדיוק שהם מבקשים, היינות נותנים ביטוי להקשבה הזאת בניואנסים קטנים ומשמעותיים".
כחלק מהחיפוש המתמיד והרצון לעשות דברים בדרכה הייחודית, לורי מטפלת בשיטת 'אילן לב', שיטת ריפוי באמצעות תנועה המתמקדת בקשר תנועה-אנרגיה-חיים.
לורי: "יש בזה משהו שאפשר לקחת לעולם היין, לכל עולם חי. הקשבה לגוף, תנועה מודעת, תשומת לב לשחרור הגוף בכל רגע ורגע". בחיוך היא מוסיפה "אני מוצאת שהשיטה עובדת גם כשצריך להפעיל כוח, מבלי להפעיל כוח, לתת לתנועה לעשות את העבודה".
לפני כמעט 3 שנים, 7 במרץ 2019 נרשם בנתיב חייה מה שהיא מגדירה "הביקור בעולם הבא", אירוע דום לב ומוות קליני למשך כמה דקות.
לורי: "איכשהו שרדתי. כל הפרופסורים לקרדיולוגיה בבית החולים 'הדסה' לא הבינו איך אני פה, נחשבתי לפלא רפואי. ממקום של שליטה תמידית, חוויתי טלטלה פיזית ורגשית. מצב של חוסר אונים מוחלט וצורך לבנות את הכח שלי מחדש, צעד צעד ועוד צעד, זה לא היה פשוט, היה קשה לחזור לחיים תקינים, כמעט שאין מחקרים על אנשים ששורדים ומתפקדים. שרדתי דברים לא פשוטים מגיל מאד צעיר, וגייסתי את היכולת הזאת שקיימת בי. מאז, באיזשהו מקום, מצד אחד אני נזהרת, לקח לי זמן לחזור ל'גאגא' שרקדתי עד אותו יום, ויחד עם זה ובאופן מפתיע, יש איזה שחרור שהאירוע הביא עמו כאומר: ממה לפחד? מה כבר יכול לקרות לך?"
השנה יישמנו את האקט האלטרנטיבי של אופטימיות ונטענו כרם. כל הזמן רציתי לנטוע ומסיבות שונות זה התעכב וטוב שכך, כי בעקבות הלימוד והמעקב, התחדד לנו בדיוק מה אנחנו לא רוצים. השנה זה סוף סוף קרה, נטענו שמונה דונם של קברנה פרנק, פטיט סירה ושנין בלאן, בגלל הוורסטיליות והתאמתם לגידול בתנאי חום. וזו רק התחלה.
נטיעת הכרם מגלמת את כל מה שאנחנו מאמינים בו, תהליך מתמשך ולא מהלך של כאן ועכשיו.
המיקום המדויק לנטיעה נבחר לאור ההיכרות עם האדמה, המפנה, הטמפרטורות, משטר הרוחות ומשתנים נוספים. היה לי ברור שיהיה לגפנים טוב, כי אני עוברת שם 'רק' 30 שנה, יום ביומו.
נעמי אדר הופמן - מנהלת מוסדות תרבות ויוצרת תוכן.
לחשבון האינסטגרם של נעמי - לחצו.
לחשבון הפייסבוק של נעמי - לחצו.