כתבה: טליה לוין
שני זני, והפעם קריניאן - אחד הזנים המסקרנים בעולם, והוותיקים ביותר בישראל. אז איך זה שרק בשנים האחרונות התחילו להתייחס אליו ברצינות?
טיול קטן בספרד לפני אי אלו שנים, וקראפט יין על השולחן. טעימה קטנה ומשהו מעניין מתגלגל לי בפה. בספרדית קלוקלת אני שואלת את המלצר מה זה? והוא עונה לי: זה יין הבית שלנו, הקריניאן הכי טוב באזור.
השם מצא חן בעיני. התגלגל לי יפה בפה ובאוזן, "אתה יודע, אם היה לי ילד", אמרתי לחבר שעשה איתי את המסע הקולינרי הראשון בחיי – הייתי בוודאי קוראת לו כך.
סיימנו לשתות, ובמהלך כל הטיול במקומות היפים ביותר בקטלוניה, שיננתי את השם שהתגלגל לי יפה באוזן וחיבק לי את החיך. קריניאן, אהבה ממבט ראשון.
שנים מאוחר יותר, ואני מתחילה לכתוב על יינות ומגלה שאני אוהבת כמעט כל בלנד שיש בו דומיננטיות קריניאנית. הפכתי להיות אובססיבית לקריניאן, מחפשת אותו בחנויות יין, במסעדות, מציקה למלצרים מקומיים שמתעקשים להמליץ לי על המרלו או הקברנה. לקח כמעט עשור מאז אותו טיול בתחילת שנות האלפיים, שכששאלתי אם יש, ולא ענו לי קריני מה?
הקריניאן נולד בעיר קריניינה השוכנת בצפון מזרח ספרד, הוא נפוץ באזור אראגון, וכיאה לקטלוני מצוי הוא היה דומיננטי מספיק כדי להשתלט עד מהרה גם באזורים נוספים ביבשת אירופה ובעיקר באזוריה הים תיכוניים כמו אזור דרום צרפת.
הקריניאן שאוהב אקלים חם, הוא לא זן קשה עורף כמו שמצפים מאופי ים תיכוני מצוי, הוא קל לגידול, פורה ומניב. כל כך מניב, עד שהיו שניצלו את הפיריון הרב שלו לרעה וייצרו יינות זולים בכמויות מסחריות (למרות שבעיני אין כזה דבר "יין זול", אבל זה כבר נושא לטקסט אחר).
למי שבכל זאת היתה סבלנות וגם קצת בינה קולינרית בקודקוד, טיפול מתאים וזמן בשלות ראוי הניבו לו את אחד מהיינות העמוקים והעשירים הקיימים באזורים החמים.
צילום: יקב ויתקין
כמו לכל דבר טוב, יש גם לקריניאן זווית ישראלית. מדובר בזן ותיק שנִטע בארץ בזכות הברון דה רוטשילד עוד לפני המרלו והשיראז, זה קרה בשנות השמונים של המאה ה 19, אבל גם אצלנו ההבנה שיש לנו זהב מתחת לאף, לא הגיעה מהר. הוא סבל שנים רבות מתדמית רעה, שלא לומר "החומר שממנו מייצרים יין פטישים".
בישראל, תנאי הגידול של הקריניאן הם אפשר לומר, כמעט אופטימליים, ועדיין לקח זמן (יותר מידי זמן, אם תשאלו אותי) עד שהצליח הים תיכוני הבועט הזה לעמוד בגאווה באותה השורה לצד הסוביניון והמרלו.
כפריקית של יין בכלל, ויינות ישראלים בפרט, חיפשתי גם אני את הישראלי שלי. את הקריניאן הישראלי הראשון שתיתי ביקב ויתקין. אסף פז, היינן של היקב שבעיני מצליח לעשות תמיד ניסים מגפנים, חיבר אותי בפעם השניה עם הזן שהתאהבתי בו ממש ממבט ראשון. פז היה החלוץ האמיץ שהצליח להרים את הקריניאן הזני לראש הפירמידה ולשנות לו את התדמית, להציל אותו ממה שכונה לא בצדק יין להמונים.
קריניאן של ויתקין. צילום: עידן גיל
בשנים האחרונות, יקבים מקומיים רבים גילו את הקסם הים תיכוני שגדל אצלנו ממש מתחת לאף. עשרים שנה כמעט אחרי המפגש הראשון שלי איתו, כייף לדעת שהוא כאן, הוא בועט, הוא לא עושה הנחות בחיך, קצת כמו ישראלי אמיתי במובן הטוב של המונח.
טליה לוין - עיתונאית וסופרת
לפרופיל המקצועי של טליה לחצו כאן