מאת: נעמי אדר הופמן
"מעבר לעבודה קשה ולטוטאליות הנדרשת בעולם היין, יש לי גם מלא מזל!
הסיפור שלי נשמע כמו אוסף צירופי מקרים.
לשמחתי, יצא לי להכיר את האנשים הנכונים ולהיות במקום הנכון, בזמן הנכון".
הכירו, רוני כהן ארזי, החל מאפריל 2021 ייננית יקב טרה נובה, במושב כנף.
בת 29, נולדה וגדלה ברמת השרון, לאחר השירות הצבאי התמקמה בתל אביב והחלה ללמוד הנדסה ביו רפואית.
"במהלך תקופת הלימודים עבדתי בברים ובמסעדות ודי מהר הבנתי שאני פחות רוצה לעסוק בזה, בהנדסה. התרכזתי בפלטפורמה החברתית יותר מאשר בחלק האקדמי, ולמרות שמשוואות ואינטגרליים זה כיף, ללא ספק העדפתי מפגשים עם אנשים.
סיימתי ללמוד ב - 2019, הוסמכתי כמהנדסת והמשכתי לעשות מה שאהבתי, למלצר ולפקוד יקבים באופן קבוע, כצרכנית יין אדוקה ובמקביל, בכדי להרגיע את הסביבה, התחלתי לעבוד בביה"ח איכילוב כמהנדסת.
די מהר הבנתי שאני בצומת דרכים, שאני רוצה לחפש את הנתיב המדויק לי ובאחת מהגיחות ליקב הבית שלי באותה עת, ביקשתי לשמוע על ייצור היין, בעיקר בהיבטים הביולוגיים והכימיים. תוך כדי חקירה, המארח סיפר שהוא לומד בתכנית ללימודי מקצועות הכרם והיין באוהלו וזרק "את שואלת המון שאלות, תסתכלי על התכנית שלנו, אולי זה יעניין אותך".
למזלי, היה איתי ביקב חבר טוב שידוע כמקדם עניינים, לא עבר זמן וחיכה לי בווצאפ הקישור לתכנית היין באוהלו, נכנסתי לסילבוס, התלהבתי, והתחלתי לבחון לעומק".
"חבר אחר קישר ביני לבין דנה בני, ייננית יקב NANA, במחשבה שאולי שיחה אתה תעזור לי להחליט. שוחחנו שעתיים, דנה הייתה מקסימה, שיתפה בדרך שלה והעלתה אפשרויות על לימודים באיטליה ובצרפת. דיברנו גם על אופציית אוהלו. מיד לאחר השיחה המכוננת, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הנתיב הובהר וסומן.
היה צורך לעבור משוכה נוספת ולעדכן את ההורים שהמהנדסת שלהם עשתה חישוב מסלול מחדש. שאלתי אותם מה הם מעדיפים, שאעבור לאיטליה או לרמת הגולן? ועם שתי האופציות שהונחו לפתחם, היה להם יותר קל להשלים עם רמת הגולן.
הצפנתי לאוהלו, לראיון עם ערן ישראלי, מנהל התכנית, וכמה שבועות לאחר מכן, כבר הייתי תלמידה מן המניין, על קו ת"א–קצרין בכל שבוע.
העברתי את השבועות בתל אביב ואת סופי השבוע בגולן, כשבכל פעם רציתי פחות ופחות לחזור למרכז. התאהבתי במקום על כל מה שהוא הציע, ועם סיום חוזה השכירות בדירה התל אביבית, עברתי לבית החדש שלי, במרום גולן".
"תוך כדי הלימודים נוצרו היכרויות וחברויות עם אנשים מהתעשייה, כך שנחתתי בגולן נחיתה רכה, מכל הבחינות. תומר בן זקן שלמד איתי באוהלו, עבד אז ב'יקב אורטל' כעוזר יינן של נעמה סורקין והציע לי לעבוד איתם ביקב, כמנהלת מרכז המבקרים, ביחד עם הבטחה שאזכה להיחשף גם לתהליך הייצור.
במקביל, התחלנו לעשות את היין שלנו במסגרת הלימודים ולמדתי על בשרי כמה ייצור יין הוא תהליך מרגש ומורכב. בשלב הזה כבר נולדה השאיפה להיות ייננית, היה לי ברור
שאני רוצה לעבוד בכרמים, לעשות יין שלי, להבין לעומק, ללמוד כמה שאפשר על העולם הזה".
"יקב אורטל נסגר כמה חודשים אחרי שהגעתי. שמעתי על משרה נקודתית, לתקופת הבציר, ביקב רמת הגולן, ולשמחתי, הניסיון שצברתי במעבדות ביולוגיות באוניברסיטה עמד לטובתי והתקבלתי כלבורנטית במעבדה שלהם. חוויתי תקופה מרתקת שחיזקה אצלי את האהבה לצד המדעי של היין וזכיתי לגלות עולם של יין בסדר גודל שלא הכרתי, היה מדהים לראות את הדברים מבפנים. עם גמר הבציר, נגמרה גם המשרה ופניתי הלאה.
הייתי ב'יקב אסף' כמה חודשים, מספיק בכדי להבין שאירוח כבר לא מספק אותי".
"נתקלתי במודעה שמחפשים מנהלת מרכז מבקרים ביקב 'טרה נובה', בירור קצר העלה שמדובר ביקב קטן, לא כשר, ללא צוות. בדיוק מה שרציתי.
קיוויתי שאם אתחבב על היינן הוא יאפשר לי לעזור קצת גם בחלק של היין, וחלמתי שאוכל להיכנס לכרמים. התקבלתי לתפקיד.
עשרה ימים אחרי שהתחלתי היינן החליט לעזוב ובאמצע משמרת של יום שישי, כשהיקב מפוצץ באורחים ואני עם מגש ביד, באמצע טעימות, אחד משלושת השותפים, בעלי היקב, פנהו אליי וזרק לחלל: "את שומעת? ביום ראשון את מתחילה לעשות את היין. שיהיה בהצלחה!".
אפשר לדמיין מה עבר עליי באותם רגעים. אבל לא יכולתי להתעסק בזה, הייתה לי משמרת לקיים. בקושי הצלחתי לשחרר "נדבר אחרי המשמרת". וכך היה".
"זו הייתה שעתם הגדולה של חוסר הביטחון והסקפטיות, הרגיש לי כמו קפיצה מ-5 ל-100, ועם כמה שהחמיא לי שמאמינים בי, מדובר באחריות עצומה עם קרוב ל-0 ניסיון.
קונפליקט. איך אומרים "לא" להצעה שאי אפשר לסרב לה?
בחלומות שלי, כשחשבתי חמש שנים קדימה, יקב בסדר הגודל של 'טרה נובה' הוא מה שייחלתי לו, וזה קרה כעבור חצי שנה".
"בין כל השאלות ששאלתי את עצמי כיכבו: האם אני יכולה לקחת את האחריות והסיכון? מה יקרה אם זה לא יעבוד, אם הצעד הראשון בקריירה שלי לא יצליח? וגם, במובן הקונספטואלי, אם כבר עכשיו אני ייננית, מה יהיה בהמשך?
לאחר התייעצויות, ביקשתי שיאפשרו לי ליווי מקצועי ונעניתי בחיוב.
לשמחתי הרבה, נעמה סורקין הסכימה לקחת על עצמה את התפקיד ולשמש כמנטורית".
צעדים ראשונים. "הייתי צריכה להתמודד עם המון דברים שלא הכרתי, למדתי את המקום ואת היין הקיים, עבדתי על בלנדים מיין שכבר שכב בחביות, ובמקביל, תכננתי את הבציר הראשון שלי והתהלכתי כבתוך חלום.
מהר מאד החלום שינה את פניו, ולקראת העונה, כבר משלב ההכנות בכרם, נכנסתי ללחץ. לא הצלחתי לישון ולנהל אורח חיים תקין ובגדול, לא ממש הייתי בפוקוס. כל כך לא בפוקוס שכמה ימים לפני הבציר עשיתי תאונת דרכים רצינית, בדרך בין הכרם ליקב.
שעות עבודה בשמש, פלוס עייפות ולחץ, עשו את שלהם, התהפכתי עם המכונית.
איכשהו. האירוע, לא רק שעבר בשלום, אלא, ניער אותי והכניס לפרופורציות. בדיעבד, אני רואה בתאונה משהו חיובי, לאחריה מפלס הפאניקה ירד וכל הבציר התנהל בווליום רגוע יותר. תאונת דרכים ששיפרה את מצבי, נשמע הזוי אבל לגמרי מה שקרה".
על תהליך היצירה. "יותר מהכל, אני אוהבת את שלב התסיסות, שמרים הם דבר קסום והיין, בימיו הראשונים, מתנהג כמו ישות חיה. קצת מזכיר לי תינוק. בכל יום שעובר רואים אותו מתפתח ומשתנה, קורה בו משהו חדש, אפשר לראות את ההתקדמות, שלב אחרי שלב. לומדים להכיר את היין בתהליך אינטימי, סופר מחייב ואינטנסיבי. לומדים לזהות דקויות, ולפעמים יש רגעים קריטיים שמצריכים להיות עם היד על הדופק.
נולדתי "חיה בסרט", על במות מגיל 4, עד הצבא הייתי זמרת, מגמת מוסיקה, רסיטלים, מלא הופעות. השנה מצאתי את עצמי שרה לתסיסות, אוהבת לשיר להן. שירים שמחים כשהן צריכות עידוד ובשלבים קריטיים, שרה אדל.
על החתימה שלי התאמנתי מילדות כי קיוויתי שיום יבוא ואנשים יבקשו ממני חתימה והנה, זה סוף סוף קרה. לפני חודש ביקשה ממני הגרפיקאית לשלוח לה חתימה, לשים על התווית של היין ועכשיו, כשהרוזה והלבן הראשונים שלי הושקו, החתימה מתנוססת על הבקבוקים. סוג של סגירת מעגל".
סיכום השנה הראשונה. "מבחינתי, הקטע בעולם היין הוא שהעשייה והייצור מתחילים כבר בכרם, בליווי גידול הגפנים, בהיכרות עם החלקה, הטרואר, והתהליך נגמר לא כשהיין מבוקבק אלא כשאני מוזגת את היין לכוס ומספרת עליו ועל רכבת ההרים בין הכרם לכוס.
ועם כל רכבת ההרים, הקיפה אותי השנה מערכת תמיכה מדהימה, היה לי מזל שאנשים לקחו אותי יד ביד כבר בתחילת הדרך. זכיתי לחיבוק מלא 'בטרה נובה' עם שותפים שאמרו 'כן' בערך לכל מה שביקשתי. נעמה הייתה לצידי, קולגות עזרו בנדיבות,
המשפחה והחברים שנעלמתי להם, באו לבצור בחמש בבוקר והיה מרגש לחלוק את זה איתם".
"רק עכשיו אני מתחילה להתאושש מהבציר, לעכל ולהבין שזה באמת קורה, ועד כמה שזה מצחיק, לא הבנתי את זה עד עכשיו.
אם עד הבציר זה היה "בואו נראה אם היה שווה לקחת את הסיכון, בואו נראה אם זה יצליח" עכשיו אני בשלב של "אוקיי. אז מה הלאה?"
אז מה הלאה? "ביקב אנחנו לקראת גדילה, השאיפה להעלות כמויות, להיכנס יותר לתודעה. כרגע מייצרים 8000 בקבוקים בשנה, כשהמכירה מתבצעת רק ביקב, המטרה לגדול ולצאת גם למסעדות ולחנויות יין.
יש רצון לשלב זנים חדשים, אנחנו לקראת נטיעות שיתבצעו לאחר שנת השמיטה, ומתכננים הגדלה פיזית של היקב שתאפשר הגדלת היקף פעילות".
"ברמה האישית, אני מנסה לחיות את הכאן ועכשיו, קשה לי לחשוב קדימה, אבל מתישהו,
יהיו על הפרק לימודים והתמקצעות בחו"ל, אני מתכננת לדלג בין יבשות ולחוות כמה שיותר בצירים, מקווה שזה יתאפשר מבחינת היקב.
בגלל קצב ההתרחשויות דילגתי על דברים בדרך וזה משאיר אותי עם קצת חסכים שאני רוצה להשלים, כולל לסיים תואר שני. אני מכירה את קצה הקרחון של העולם הזה ורוצה לדעת עוד.
ויש גם חלום מגירה, לעבור דרך ולהיות Master Of Wine, אני אוהבת ללמוד ואוהבת מבחנים, אבל בשלב זה, פשוט להצליח פה, להרים את היקב ולהצליח לעשות הכי טוב את מה שאני עושה. אני ממש במקצה הראשון, הכל עוד לפניי.
אין ספק שהיה יותר קל, כלכלי ופשוט להישאר בהנדסה אבל כנראה לא היו שם אושר, והתרגשות וקסם".
נעמי אדר הופמן - מנהלת מוסדות תרבות ויוצרת תוכן.
לחשבון האינסטגרם של נעמי - לחצו
לחשבון הפייסבוק של נעמי - לחצו