מאת: דנה זוהר
אומרים שמשפחה לא בוחרים וזה נכון, אבל לעבוד עם משפחה זה כבר סיפור אחר, זו בחירה שיש לה משמעויות רבות
הרומן של שמעון זוהר, אבא שלי, עם יין התחיל לפני הרבה שנים. בהתחלה הוא אסף יין, אחר כך פתח חנות עם בר יין (לפני שזה היה באופנה), עד שלבסוף הוא עשה את מה שרצה מלכתחילה - הקים יקב, יקב 70. אמא שלי (מיכל זהר) בדרך כלל מצטרפת להרפתקאות של אבא שלי. גם היא אמנית, בתחום שונה, היא סופרת שהוציאה את הרומן ההיסטורי ״הסלון״, מנהלת עסק לכתיבה שיווקית וביקב היא מנהלת את המדיה הדיגיטלית והשיווק באונליין. אחי דור כרגע שותף מרחוק, הוא גר בתל אביב ועובד בחברת הייטק, אבל אין ספק שיום אחד הוא יצטרף גם כן לעסק המשפחתי שלנו - יקב 70.
דנה זוהר, אחיה דור ואביה שמעון זוהר - יקב 70
כמי שבחרה לעבוד ביקב המשפחתי, עם אבא בוס ואמא בוסית, סיקרן אותי לשמוע איך זה במשפחות אחרות, אז יצאתי לחקור ופגשתי את בילי הרוני מיקב דלתון, יקב ותיק ומצליח שמנוהל על ידי משפחת הרוני.
יקב דלתון הוקם בתחילת שנות ה-90 על ידי בעלה של בילי, אלכס, ואביו. משפחה בריטית ציונית שהחליטה לעזוב את לונדון ולהפריח את השממה בגליל. החזון היה לבנות עסק שיעסיק משפחות בגליל, ומיקב שהחל לפעול לפני כשלושים שנה והפיק 5,000 בקבוקים בשנה הוא הפך ליקב גדול עם למעלה ממיליון בקבוקים בשנה.
בילי בחרה לפני 12 שנים להינשא לאלכס ואחרי כשנה היא בחרה שוב. הפעם ביקב דלתון, כשהוצע לה על ידי אלכס ואביו להיכנס לעסק ולעבוד עם המשפחה. בשנים שקדמו לכך היא עבדה כמנהלת שיווק ופיתוח עסקי בחברה גדולה, וזה היה רק טבעי שזה יהיה תחום העיסוק שלה גם ביקב. כיום היא מנהלת פיתוח עסקי, אחראית על יח"צ וטיפול בפניות הלקוחות.
״השאלה המתבקשת היא אם לא חששת״ - זה מה ששאלתי את בילי - כי עבודה עם המשפחה זה נהדר, אבל יש גם צדדים מאתגרים יותר.
״זה מדהים שכולם שואלים אותנו איך זה שאתם עובדים ביחד ואני חייבת להגיד לך שאלכס דווקא יותר חשש כי באמת איך עובדים ביחד? איך מתנהלים ביחד? אני ממש לא חששתי, ההיפך, תמיד אמרתי שאם בן הזוג טוב במשהו ובת הזוג טובה במשהו אחר אז למה לא לשלב כוחות? זה נראה לי הדבר הכי טבעי לאחד כוחות ולעבוד כעסק משפחתי וזה לא משנה אם זה יקב או כל דבר אחר."
בכל השיחה שלי עם בילי, היא משבחת אל אלכס ומפרגנת לו על פיתוח השווקים לחו״ל, על הידע הנרחב שיש לו ביין, בחקלאות, בכרמים, על הנועזות שלו וראיית הנולד כשחבר לייננית אישה (נעמה סורקין) בזמן שעולם היין היה גברי מאד, ועל התפקיד החשוב שהוא ממלא בתעשיית היין כטועם ושופט בתחרויות יין בארץ ובחו״ל. פירגון שמעיד על כבוד הדדי שהוא אחד מאבני היסוד לעבודה משותפת בכלל ובעבודה עם המשפחה בפרט.
בילי רכשה בעצמה ידע בתחום כאשר עבדה בצעירותה בארה״ב ונחשפה לעולם היין, כשבישראל הוא עוד היה בחיתולים. הידע הזה עמד לזכותה בתפקידה בשיווק היקב, תפקיד שביצעה בהצלחה רבה ושתרם משמעותית לכך שכיום דלתון מייצרים מיליון בקבוקים בשנה.
לפני שהמשכנו לדבר על העסק הייתי חייבת לשאול - "עד כמה היקב היה נוכח בשיח של הבית והאם הוא נוכח גם היום?"
״וואו. קודם כל זה עד היום. דיברנו על זה בהתחלה שנפריד ודיברנו גם על זה שאני נורא טוטאלית בעבודה וקשה לי לעשות את ההפרדה של שמונה עד חמש. גם כשעבדתי במקומות הקודמים תמיד שאלו אותי אם אני הבעלים או אם יש לי מניות בחברה. אני ככה, או שאני עושה או שאני לא עושה. אני לא מצליחה בצהריים לנמנם, לא מצליחה לנתק את הטלפון אחרי ״שעות העבודה״ ולא יכולה להניח את העיפרון ב-20:30 אני לא כזאת. היו תקופות שניסינו לקבוע פגישות- לדוגמא, יום שני פגישה בילי ואלכס. לפני שהולכים למשרד או נוסעים ליקב קודם כל אני והוא יושבים שעה, להבין מה קורה, איפה כל אחד בעבודה שלו, מה עשינו, איפה הסושיאל מדיה, איפה אנחנו מבחינת בציר, איזה יינות חדשים? מה קורה עם העובד החדש? וכו׳. זה החזיק בדיוק שבועיים. מה שקורה זה שאנחנו מדברים הרבה בטלפון. אלכס הוא זה שגם רוב הזמן נוסע ליקב ואני נשארת בתל אביב. מבחינת אלכס אם חוזרים הביתה בחמש, שש, לא מדברים יותר על העסק, הוא עושה את הסוויץ׳ הזה - שבינינו זה מדהים - כי יש חיים אחרי העסק, יש חברים, יש משפחה ויש ילד, יש בית ועוד אלף דברים אחרים.״
כשאני שואלת את בילי למה הם לא עוברים לצפון, היא לא מופתעת, זו שאלה ששואלים אותה לא מעט והתשובה היא פשוטה – המשפחה. ההורים של בילי גרים 100 מטר מהם וגם ההורים של אלכס גרים במרכז וזו אחת הסיבות שהם ממשיכים לגור שם. בכלל, משפחה היא המוטיב החוזר בכל הסיפור של יקב דלתון, בין אם זו המשפחה האמיתית או העובדים שהיחס כלפיהם הוא כמו למשפחה. העובדים שלהם הולכים איתם דרך ארוכה, חמש עשרה ועשרים שנה, וזה אומר המון. ״דווקא מהעובדים שלי אני מצפה לא להיות טוטאליים כמוני״ בילי אומרת ומספרת שאלכס, שעוד מעט 30 שנה ביקב, מקפיד מאז ועד היום שבשעה חמש אחר הצהריים כולם ילכו הביתה ושאחרי שעה זו לא יפריעו לעובדים. הגישה שלהם היא שאחרי שהולכים הביתה צריך להיות עם הילדים ולכן לא מתקשרים או מסמסים להם. ״אם אני עונה כשלקוח מסמס לי בשעות מאוחרות זה עניין אחד, אבל מהעובדים שלי אני דורשת להקפיד על זה פרט לתקופות מאומצות, למשל בציר או משהו שקשור בייצור.״
בשיחה עם בילי מתגלה עסק שבאמת פועל על פי ערכים משפחתיים, חשוב להם שכל עובד או עובדת יתחברו לעובדים האחרים וכשזה לא קורה נוצר סינון טבעי והם עוזבים. ״יש משהו במעטפת של העובדים שהיא נורא מכילה ומגבשת ועוטפת בכל הרבדים, ויש גיבוי גם כשצריך משהו שלא מתחום האחריות של אותו עובד.
עד עכשיו הכל נראה טוב, אבל בואי נדבר גם על הקשיים בעבודה בעסק משפחתי, אני מבקשת מבילי.
״קודם כל למצוא את האיזון זה מאוד קשה. בזמן שאלכס יודע לעשות את ההפרדה בין עבודה לבית, לי קשה יותר וזה מייצר מתחים." דבר נוסף שבילי מצביעה עליו הוא ההבנה שלכל אחד יש את הטריטוריה שלו; ״בנינו שני מעגלים בהם אני לא מתערבת בתחומים שלו והוא לא מתערב בשלי, ולכן זה מצליח.״ באותה הנשימה, היא מתוודה שהיא לפעמים מתערבת לו והוא לגמרי לא מתערב בשלה.
ויש את העובדה שעסק משפחתי הוא 24/7 ונורא קשה לשחרר, בטח כששני בני הזוג מנהלים את העסק. ״יש דיסוננס מאוד גדול בין זה שרוצים לצאת לחופשה ולהיות חופשיים ומשוחררים לבין זה שבסוף זה העסק שלך וקשה לשחרר ולעשות את הניתוק כמו שקורה לשכירים. אבל את יודעת מה? אולי לא באמת רוצים להתנתק. וזה לא מגיע ממקום שלא סומכים, זה מגיע ממקום שזה עסק שהקמנו ב-10 אצבעות.״ בחודשי הבציר כמובן אי אפשר לצאת לחופש וגם לא בחגים או בקיץ. העסק מכתיב את מהלך החיים וזה אתגר.
ובכל זאת, בעסק משפחתי יש גם יתרונות, אחרת אנשים לא היו עושים את זה. ״קודם כל את מביאה את כל הכישרונות שלך והיתרונות שלך והאהבות שלך ומשאירה את זה במשפחה, בבית. אפשר להתייעץ עם בן הזוג שלך, והעצה שתקבלי תהיה ממישהו שאין לו אינטרסים מנוגדים.״ כמובן שיש גם את הסיפוק של לעשות דברים ביחד ושיש שפה משותפת, ואת הגאווה המשותפת כשהעסק פורח.
איך אתם רואים את העתיד? האם יש ציפייה מנדב (בן 10) שימשיך את הדרך? בסופו של דבר אתם יקב גדול והשאלה היא מה עושים כשמגיעים לסדרי גודל כאלה.
״נדב כמובן גדל לתוך זה ומעורב. מצד אחד מאוד רוצה לעשות את זה, אבל אנחנו גם מנסים לשמור על איזון. כשהוא יהיה גדול אנחנו נשמח שהוא ימשיך את השושלת, אבל אם הוא יבחר מאיזושהי סיבה לא לעשות את זה אז הכל בסדר. הוא מצידו אומר שהוא רוצה להיות שגריר ישראל בלונדון וגם להתחרות באולימפיאדה באתלטיקה וגם רוצה להיות בעלים ומנכ״ל של היקב, אבל אם זה מה שהוא יעשה בעוד 30 שנה רק אלוהים יודע. חשוב לנו מגיל צעיר שהוא יקבל החלטה שקולה. אין פה איזה לחץ, שהוא יחליט לבד.״
"מה את מייעצת ליקבים משפחתיים בתחילת דרכם?" אני שואלת את בילי.
״קודם כל לא להיכנס לתחום, בכל עסק משפחתי, אם זה לא מגיע מהלב ובאהבה לא משנה באיזה תחום. אני מאמינה שזה נכון לכל דבר בחיים. או שעושים את זה כמו שצריך ואת בעשייה ובהווה של זה או שלא לעשות את זה בכלל. צריך לקום כל בוקר עם חדווה ואהבה ותשוקה בעיניים ועם מוטיבציה ואם זה לא מגיע מהמקומות האלה עדיף שלא להיכנס לזה בכלל״. בילי מספרת שהיא קמה כל בוקר ומרגישה מבורכת שהיא נמצאת בענף שבעיניה הכי מדהים שאפשר להיות משום שהוא קשור לאוכל וליין והאנשים בו חייכניים ונחמדים.
העצה השנייה שלה היא ״להקיף את עצמך בנבחרת מנצחת שאפשר לרוץ איתה למרחקים ארוכים. משום שאי אפשר לעשות את זה בלי אנשים טובים ושאפתנים לצדך. תמיד אני אומרת שאנחנו התברכנו וזה מזל שלנו שיש לנו ביקב אנשים טובים אחד אחד, באמת. אנשים שרצים איתנו למקום הזה שאנחנו רוצים להגיע אליו וזו אחת ההצלחות שלנו.״
בילי נמצאת כבר עשר שנים בעסק משפחתי וזה לא מובן מאליו להיכנס לעסק קיים ולהשתלב בו כאילו הייתה שם מאז ומתמיד. אני לעומתה, ממש בתחילת דרכי משתלבת ביקב המשפחתי שלנו, שגם הוא בתחילת דרכו. מסקרן אותי מה יהיה לי להגיד בעוד עשר שנים מהיום.
דנה זוהר היא מנהלת אירוח ביקב 70, היקב המשפחתי שלה
לפרופיל המקצועי של דנה לחצו כאן
לפרופיל המקצועי של מיכל (אמא של דנה) לחצו כאן