"יין הוא שירה בבקבוק", או: פותחן, אוזניות והקשר ביניהם.

מאת: שירה גרנות

 

באופן כללי אני אישה שיודעת לבטא את עצמה במילים, אבל כשנגמרות לי המילים, לרוב אני אבחר בשיר לבטא את מה שאני מרגישה. מוזיקה תמיד מלווה אותי בחיים ובכלל אני חווה את חיי עם פסקול מתמיד ברקע.

היא תמיד הייתה שם, כבר בגיל 3 ביקשתי לנגן בכינור (אגב, הייתי ממש גרועה ), בגיל 10 על הפסנתר ואת כל זכרונות הילדות שלי עוטפות מנגינות, צלילים, ריקודים ושירה. אני חבה את זה לאבא שלי, בשקט ובעדינות הוא פתח לי דלת לעולם שיהיה מרכזי מאד בחיי. אפילו את השם שלי הוא בחר ככה.



בן הזוג שלי מוזיקאי, ושנים עבדתי בתעשיית המוזיקה מאחורי הקלעים. מוזיקה היא ריפוי בשבילי וגם את המדיטציות שלי אני עושה עם פלייליסטים.


מוזיקה מאפשרת לנו לגעת בכל הרגשות, עוטפת אותנו עם הביט הנכון ברגע הנכון ומרימה את האווירה שאנחנו נמצאות בה בין אם זה ליטרלי אווירת הרמות, או בין אם זה צלילות ועצבות, אווירה נוגה ומתמסרת.

השיר הנכון יגע לנו בזיכרון חזק ויציף אדם איתו חלקנו משהו, סיטואציה שבה חווינו משהו ויזיז אותנו ברגע אל עבר רגש מסוים. מוזיקה יכולה לשנות אווירה או להעצים אותה. היא תגרום לנו לזוז, או להתכרבל במיטה, לפרץ אנרגיה או לפורקן אנרגיה. היא נוגעת בהכל.



ואז הגיע יין.

גם את זה אני חבה לאבא שלי שמבלי להתכוון הכיר לי עולם (נוסף), וממשקה כיפי, שבואו נודה על האמת - משכר באופן הכי נעים שיש, התחלתי להבחין שגם יין מספר סיפור כמו שיר.


התחלתי לשים לב ככל שצללתי לעולם הזה שליין יש אנרגיה, הוא מספר משהו שראוי שיקבל את הרגע הנכון.


הרי לא כל יין מתאים לכל סיטואציה, הגיוני, אבל ככל שהקשבתי יותר הבנתי שזה יותר עמוק מזה.




ליינות שטעמתי הייתה אישיות, היה להם וייב שהזיז אצלי דברים ואז באופן כמעט ספונטני היינות ששתיתי התחילו להזכיר לי שירים.

התחלתי בתאור יינות בהקשר של אופי, אילו היין הזה היה אדם הוא היה ״שובב וחצוף כזה, עם הומור היסטרי״

״מסמר המסיבה״ , ״עמוק וחכם עם המון מה להגיד אבל לא צועק את זה״

ועם כל בקבוק התחלתי לצאת למסע, ואני, שדבר איני יודעת לעשות בלי מוזיקה, התחלתי להרכיב ליינות ולווייב שהם משדרים לי, פלייליסטים.


מאז אני שותה יין וקופץ לי שיר, אני שומעת שיר וקופץ לי יין, זה כבר ממש בלתי נשלט וזה החיבור מבחינתי. החוויה נהייתה שלמה.


אנחנו חיים את חיינו, מצבים משתנים, חוויות אינסופיות ובכל פעם מרגישים משהו אחר. יין כמו מוזיקה רק מבקש לעטוף את החוויה, ללוות אותה ולהעצים אותה שתהיה מקסימלית ואפילו בלת נשכחת. חוש הריח מחובר לנו במוח לנוסטלגיה וזיכרון, ובכל פעם שאנחנו ניגשים להריח את היין (החלק האהוב עליי ביותר) מתחילות מגירות הזיכרון להיפתח ואפשר לעוף. אני מוצאת את עצמי נזרקת עד לילדות בגרמניה לאיזה ערב כריסמס חורפי, או לטיולי קטיף פטל. ההצתה הזו הביולוגית הטבעית שזורה אצלנו כל כך בטבעיות שאם רק נשים עוד טיפה לב נרגיש חיבור בין היין לבין המוזיקה כך שאף רגש או תא בגוף לא יפסחו על החוויה.


עכשיו תורכם.

תנסו להיזכר ביין שממש אהבתם.

מה הייתה הסיטואציה? עם מי הייתם ואיפה? היה חם או קר?

מה זה גורם לכם להרגיש? אילו תחושות עולות ?

עכשיו תנסו לראות איזה סגנון מוזיקה עולה בכם? אפילו שיר? תנו לזיכרון לעבוד בגוף.

ואם תרצו תספרו לי ואני אדאג לכם לפלייליסט שירים לכם את הזיכרון או פשוט יגרום לכם לעונג.


אז זו אני, ששותה ומרגישה את היין בכל הגוף, שלנצח אסתובב עם אוזניות ופותחן לאן שלא אגיע. ובעודי כותבת את המילים אני שותה ניקולאיהוף גרונר וולטלינר, יין משמעותי מאד עבורי.

הוא ליווה אותי בתקופת הוויין סטורי (כשהייתי שותפה בבר יין) מהתקופות היפות והקשות בחיי. התאבססתי עליו. משהו שם דיבר אליי ושנים אחרי שהכרתי את האישה שמאחורי היקב, כריסטין זאס (הבעלים ואמו של היינן) הבנתי למה. שילוב של עומק ועוצמה ובעיקר טוב לב אינסופי.


היין הזה מלא בשכבות, עדינות, ליטוף לצד עוצמה ומורכבות. כל שלוק מרגיש אחרת ומביא עוד רובד ומין תחושת הפתעה כזו. פטרולי כראוי עם ניחוחות של ליים, תפוח ירוק שחיים בשלום עם חציר, גבינה ומים מלוחים. חומצה מורגשת אבל מאוזנת בפה, אין בלוטת טעם שלא שותפה כשהיין מגיע. קטיפתי ומלא בטעמים שממשיכים להתגלות בחך. סיומת ארוכה עד מאד. עם כל המורכבות הזו של אתרוגים ופאי לימון וגבינת גרוייר הוא מצליח לשמור על אלגנטיות שיא שהופכת את החגיגה הזו לכל כך נעימה והגיונית שרק בא עוד.

היין הזה מזכיר לי דרך, את שירה של 2015 , עצבות גדולה לצד תקווה גדולה לעתיד לא ידוע. והוא גם מזכיר לי חורף.

בשל מורכבותו והדואליות שבו הוא שולח אותי לאחד השילובים האהובים עליי במוזיקה - קלאסית ואלקטרונית. אולפור ארנלדס הבטהובן של ימינו, מפגיש מוזיקה קלאסית עם אלקטרונית בצורה כל כך טבעית ומרגשת.

ֿ